אני לרוב לא עושה את זה. ככה כותבת מה שעובר לי בראש ועוד מפרסמת את זה. בכל זאת המעמד מחייב…
בכל זאת, הפעם זה נשמע לי הגיוני לכתוב על זה – על אהבה בעידן הנוכחי.
לאור כל השורות שאני קוראת, המסרים אודות הצורך באהבה והבריחה אל המקום הנוח, אל העסקים.
מה בין אהבה לעסקים והאם אפשר לבחור?
ערימות על ערימות של קבוצות, ערימות של אנשים שעברו את גיל 25, 30, 40, 50…ועדיין מחפשים את האחת/ד.
אני קוראת על החיפוש הזה בפיד, בהודעות אישיות, בכל מקום אפשרי.
אני שואלת את עצמי, איך זה, עם כל הערימות הללו ואין לנו חיבורים אנושים, זוגות חדשים.
הפכנו לעשות חיבורים עסקיים, שאפתניים, חוצי גבולות, שפות, תרביות ובאהבה…?
אנחנו לא מצליחים לעבור את:
הגובה, את המקום ממנו מתחיל השיער, המקום בו מסתיים השיער, המקום בו הוא מניח את משחת שיניים, משלם או לא משלם, סוג הרכב…ועוד לא דיברנו על מבטא…
אם רק זה היה כמו בעסקים..
אם זה מרגיש נכון, אם יש שם ניצוץ, אם זה מרגיש את בייעוד, לכי רוצי – את על זה ושאף אחד לא יעצור אותך!
איפה אנשים פנויים מחפשים זה את זאת ומתי?
היום כמעט בכל מקום. נשים, גברים בכל נקודה בארץ, מחפשים. איך יכול להיות, אני תמיד תוהה שאיש בן 40 (כלומר אחרי טיול לכל בירות העולם שבה אפשר לעשות הכל חוץ מלהתחתן…), איך יכול להיות שאיש, בסדר גם אישה…לא מצאו את האחד?
השאלה הזאת היא לא שאלה שצריך או ניתן להפנות לאדם בודד. זאת כבר הפכה להיות שאלה חברתית.
יש ארבע תרחישים מרכזים לחיפוש זוגיות על ציר הזמן:
- אנחנו מתחתנים בגיל 20 (וקצת) מתגרשים בגיל 40 (וקצת)
- יש לנו זמן..אנחנו לומדים, מטיילים, חווים ואז מגיע גיל 40 (וקצת)
- אנחנו מתחתנים בגיל סבבה (וקצת) רוצים להתגרש בגיל 40 (וקצת), אבל אי אפשר…ילדים כסף. אוהו..תיק, תקיה
- אנחנו מתחתנים בגיל סבבה (וקצת) ועדיין בגיל 40 (וקצת), נשארים מחוברים הרבה
לפי ספירת הקולות של הגרושים והרווקות, העוגה הולכת וגדלה. המנדט מתחזק. רוצים או לא, אפשר לבנות חומה, לא לאהבה!
הפחד מאהבה, מייצר לנו תירוצים
אנחנו יותר ויותר עסוקים, אנחנו במירוץ מתמיד, או כשכירים, או כבעלות עסקים ובשעות החופשיות שיש לנו אחרי שעות משפחה, חברים וכמה שעות שינה..
בשעות היחידות שיש שם, אנחנו יושבים ופותחים אפליקציה! איך אומרת אילנוש (אתן תכירו, אם היא עדיין תהיה תחת הגדרת פו"פ) אזוי!! (לא צריך לחשוש אני דוברת ערבית חלקה)…
וככה במשך שעות את מעבירה אותם מצד לצד, אולי בסוף את יוצאת איתם, יכול להיות שגם יהיה שם משהו ואולי אפילו תדברו יום אחרי.
בהבנה שלי, סיכוי קלוש. אנחנו מתוכננים שם לצפות לחוסר הצלחה, לחוסר נקודה. למה?
כי זאת הפכה להיות תרבות האפליקציות, "הן מחפשות מה שלא" ו "הם לא ממש נמצאים שם – או שהוא חושב על האקסית או שהוא ממש לא נראה לי" וכך זה נמשך הלאה והלאה עד עצם היום הזה…
זה נכון. האפליקציות "נבראו" על מנת לקצר זמנים של חיפוש ובחירה, בכל תחום. יש שם הכל, כל הפריטים האפשריים, ידע, תרבות, מוצרים, שירותים הזדמנויות, באמת הכל…רק שאנחנו רואים את אותו "פריט" יום אחרי יום והוא עדיין שם על המדף גם 10 שנים אחרי (אל תגידו לי דייי, אני רואה), זה קצת מוריד מהערך שלו.
וכך יוצא שהאנשים הכי מדהימים בעולם, יושבים על איזה מדף (טוב עמוד) באיזו אפליקציה ופשוט מאבדים תקווה.
איך יוצאים מזה עם אהבה?!!
תשובה פשוטה…אילנוש. רגע רגע…אני מסבירה.
אני גיליתי לתדהמתי, שעדיין אנשים יוצרים קשר עיין ואנשים עדיין מדברים ואם אני לא צריכה להעביר אנשים "בידוק בטחוני", משהי אחרת לצידי כן מצליחה לראות, מה שאני כנראה כבר לא רואה מזמן.
הוא רואה מבטים, היא מבטינה בגוון הקול, צבע הפנים – כל הדברים הללו שאנחנו לא מדברים עליהם באפליקציות.
את אילנוש, לצערי אי אפשר לשכפל…
אבל כן הייתי רוצה להמליץ בחום ואהבה להיות פתוחים לאנשים שרוצים להכיר לכם אנשים, לצאת מהבית, גם אם זה לא נוח ולראות דברים קצת אחרת.
ואם כבר אפליקציות, נסי לזכור את המטרה, לשחרר קצת את כל הסיבות למה לא ולנסות למצוא למה כן.